1. משנים גישה, מתחברים לשטח

כדי שמרצ תגדל, היא צריכה לשנות את השיטה, ולעבוד אחרת. את המשוואה שבערי הפיתוח ובפריפריות מצביעים רק לימין צריכים לשבור, והדרך לעשות את זה היא באמצעות חיבור אמיתי לשטח. העבודה שלנו בתור חברי כנסת היא להגיע לשטח, לדבר עם אזרחים, לעזור להם להתארגן כדי לדרוש פתרונות לקשיים שלהם, ולוודא שהם יודעים שיש להם דלת פתוחה בסיעת מרצ בכנסת.

בהתחלה, אין ספק, נמצא את עצמנו עוזרים להרבה מאד אנשים שמעולם לא הצביעו מרצ, ולא תכננו לעשות את זה. אבל המטרה שלנו היא לזרוע את הזרעים, להתחבר לאנשים, ולשנות את המפלגה מנבחרת קטנה ואיכותית לארגון שמובילים אותו האנשים שבשטח.

בחצי השנה האחרונה, הוכחנו שאפשר אחרת: מטה הפריפריות שהקמתי הצליח לפתוח מחדש סניפים, לקיים אירועים שמשכו אנשים שמעולם לא הצביעו למרצ, ולגייס אנשים חדשים למטרה המשותפת שלנו. זו הדרך.

במקום שאנשים יראו את מרצ רק על מסך הטלוויזיה או המחשב שלהם, אנחנו רוצים שהם יראו אותנו – חברי הכנסת של מרצ – ברחוב שלהם, במרכז הקהילתי שלהם. רק כך נשנה את מרצ ממפלגה לתנועה שצומחת מלמטה – וכך גם את התדמית שלה.

 

2. תכנית עזה תחילה להסדר כולל

עשרות אלפי ישראלים חיים כיום תחת איום בלתי פוסק מעזה, ולצידם, כשני מיליון תושבים חיים בעוני בלתי נתפס בעזה. הדרך היחידה לעתיד טוב יותר לשני העמים היושבים בארץ הזאת היא סיום הכיבוש והסדר.

כתושב שדרות, ברור לי שהסדר מדיני חייב להתחיל מעזה. אנחנו חייבים את זה לאזרחי ישראל שגרים בעוטף עזה, אחינו ואחיותינו שחייהם הפכו ב-18 השנים האחרונות לבלתי נסבלים, ואנחנו חייבים את זה גם למי שסובלים ממצוקה נוראית בתוך עזה. אנחנו חייבים להפוך את עזה מאיום להזדמנות.

כל הסדר כזה חייב לכלול כמה רכיבים קריטיים: מעורבות של הרשות הפלסטינית ושיקום הרצועה כדי להפוך אותה למקום שניתן לחיות בו; פירוז מנשק כבד ברצועה, והסרת איומי הרקטות והשריפות מעל לראשם של תושבי עוטף עזה; כניסת עובדים מעזה לחקלאות העוטף ומיזמים כלכליים משותפים; ופיתוח כלכלי של הרצועה באמצעות מעורבות של מדינות שותפות למהלך, וביניהן המעצמות הגדולות ומדינות האזור.

הסדר מוצלח בעזה יוכל לסלול את הדרך לשיתוף פעולה עמוק ומשמעותי יותר עם הרשות הפלסטינית, ויוכל להניע משא ומתן להסדר מדיני כולל, שיביא לסיום הכיבוש. ולכן, עזה תחילה.

 

3. שוויון בחינוך, שוויון בבריאות

לילד שגדל במרכז יש סיכוי גבוה פי 50 לקבל תעודת בגרות מצטיינת, שפותחת דלתות לשירות ביחידות מובחרות, להשכלה גבוהה, ולשיפור המעמד החברתי בהמשך החיים.

כשיגדלו, ילדי הפריפריות ישלמו מחיר של 5 שנים מתוחלת החיים שלהם אם לא יגורו במרכז. זו התוצאה של מחסור בשירותים רפואיים בפריפריות, וחוסר נגישות לשירותים הזמינים במרכז. אנחנו נמצאים במצב שבו יש שתי מערכות רפואיות בישראל: מערכת מתפקדת במרכז, ומערכת חלשה, פושטת רגל וכושלת בפריפריות. את הפער הזה צריכים לסגור.

כדי לסגור את הפערים בחינוך ובבריאות, חייבים השקעה נרחבת של המדינה בתשתיות החברתיות בפריפריות. בתחום הרפואה, אנחנו חייבים לפעול להקמת חדרי מיון ומוקדי רפואה בפריפריות, תוספת תקנים לרופאים, אחיות ומקצועות הבריאות ותמריצים עבור אלו מהם שיבחרו לעבוד בפריפריות, הקמת בית חולים נוסף בנגב, ועוד. בתחום החינוך, אנחנו חייבים לקדם תקצוב דיפרנציאלי בחינוך ולהעביר 4 מיליארד שקלים בשנה לחינוך בפריפריות, להקים חוגים מסובסדים בכל היישובים מאשכול 5 ומטה, ליצור מערכת של מלגות ומעונות לתושבי הפריפריות, ולחזק את המכללות בפריפריות.

כל הדברים האלה יעלו כסף: בנק ישראל מעריך שדרושה השקעה של 140 מיליארד ש"ח רק כדי להביא את ישראל לממוצע ה-OECD בהוצאה חברתית. אבל אלה השקעות שמדינת ישראל חייבת להשקיע: עתידם של מיליוני ישראלים שלא מתגוררים במרכז תלוי בהשקעות האלה, ובהתאם, גם עתידה של מדינת ישראל וכלכלתה כולה.

 

4. די לפערים. אשכרה נלחמים בעוני

עם השנים, יותר ויותר ישראלים מצטרפים למעגל העבודה, אך מגלים שעבודה כבר לא מחלצת מעוני. אנחנו שיאני שעות העבודה בעולם המערבי, אך במקביל, אנחנו גם שיאנים בשיעור העניים העובדים במדינה. אין סיבה שמדינה חזקה כמו מדינת ישראל תשאיר מיליון מבוגרים ולמעלה ממיליון ילדים מתחת לקו העוני.

הדרך להילחם בעוני עוברת בשלושה תחומים: תעסוקה, רשת ביטחון חברתית, ודיור ציבורי.

בתחום התעסוקה, מדינת ישראל חייבת לבטל את הפרטת השירותים הציבוריים, את התרחבות ההעסקה הקבלנית במגזר הציבורי, ואת הפגיעה החוזרת ונשנית בחוקי העבודה בישראל. עלינו להעלות את שכר המינימום כדי לוודא שאדם שעובד במשרה מלאה לא יישאר עני. כמו כן, על מדינת ישראל לאמץ תכנית נרחבת שתפעל נגד אפליה בשכר ובקבלה למקומות עבודה נגד נשים ומיעוטים כמו להט"בים, המגזר הערבי, הקהילה האתיופית, המגזר החרדי, ועוד. רק שוק עבודה שמשלב את כלל האוכלוסיות בישראל יצמצם את העוני ויקדם כלכלה חזקה יותר וצודקת יותר.

בכל הנוגע לרשת הביטחון החברתית, מדינת ישראל צריכה להגדיל את הקצבאות לגובה המאפשר קיום בכבוד: להשוות את קצבאות הזקנה והנכות לשכר המינימום, ולהעלות את קצבת הבטחת ההכנסה לגובה של 67% מקו העוני למשפחה, בהתאם להמלצות ועדת אלאלוף. עלינו גם לחזק את השירותים החברתיים על ידי הלאמה מחדש של שירותים הניתנים כיום על ידי גופים פרטיים עם פרקטיקות עבודה נצלניות, ועל ידי העלאת שכר לעובדי השירותים החברתיים והגדלת התקנים למערכות הרווחה, השיקום והתמיכה.

בתחום הדיור הציבורי, מדינת ישראל חייבת להרחיב את הדיור הציבורי ולהפוך אותו לאפשרות אמיתית לדיור הולם לכל מי שידו אינה משגת. עלינו לקדם רכישה ובניה של 25,000 דירות לדיור הציבורי בכל שנה במשך עשור, וכך לתת מענה לתור הבלתי נגמר לדיור הציבורי, ובהמשך גם להרחיב את תנאי הזכאות. בנוסף, עלינו לשפץ את דירות הדיור הציבורי הקיימות, בדגש על דירות בערי הפיתוח.

 

5. די לפקקים: תחבורה ציבורית

ישראל היא מדינה קטנה, ואין שום סיבה שיישובים שנמצאים במרחק של 70 ק"מ מגוש דן יחשבו למרוחקים ופריפריאליים. המרחק הגיאוגרפי הוא קטן, אך בפועל הפקקים האינסופיים והתחבורה הציבורית הכושלת הופכים אותו לעצום, ויוצרים מצב של אבטלה גבוהה יותר בפריפריות, זיהום אוויר הגובה את חייהם של 2,200 ישראלים בשנה, ופקקים שהורמים למשק נזק של כ-40 מיליארד ₪ בשנה.

הדרך היחידה לפתור את הבעיות האלה היא תחבורה ציבורית יעילה, מתפקדת וזולה. אם נפחית את התלות ברכב הפרטי במדינת ישראל, נעבור לתכנון שמוטה לטובת תחבורה ציבורית, ונפחית את מחירי התחבורה הציבורית לנוסעים בפריפריות, נוכל תוך עשר שנים לצמצם את המושג של פריפריות גיאוגרפיות במדינת ישראל. רק כך נוכל לאפשר לכל תושבי המדינה ליהנות מפירות הצמיחה הכלכלית ולשבור את המחסומים שבין הפריפריות והמרכז אחת ולתמיד.